מחושך לאור – שושנה סילבר

שושנה סילבר, ציירת ומורה לאנגלית, נולדה בניו יורק וגדלה במיאמי ביץ'. הוריה היו יהודים קונסרבטיבים אבל סבה היה יהודי דתי. בשנת 1978 התחילה להאמין בישוע המשיח ובשנת 1995 עלתה לארץ, התיישבה בצפון והצטרפה לאחת הקהילות המשיחיות בעירה. שושנה מציירת בצבעי שמן על בד ואוהבת ליצור אור באמצעות אופן השימוש שלה בצבע. השאיפה שלה היא לברך אנשים באופן חזותי.

סיפור הישועה של שושנה הוא עוד סיפור על הרועה הטוב המבקש אחר השה האובד, גם כשהשה עצמו, כמו שושנה, איננו יודע שהוא אבוד. כשהייתה סטודנטית באוניברסיטה, היא הרגישה מאוד לא שייכת, לא מתאימה, וחסרת שלום.  היא נרשמה ללימודי אמנות בשמונה אוניברסיטאות שונות, ובינתיים למדה ציור אצל מורה פרטית בבוסטון. המורה הייתה בוגרת האוניברסיטה באלבני, ורצתה שגם שושנה תלמד שם, אבל דווקא שם שושנה לא רצתה ללמוד. בסופו של דבר, שבע אוניברסיטאות מתוך השמונה דחו את הבקשה של שושנה, ורק האוניברסיטה באלבני צירפה אותה לרשימת המתנה. המורה לציור נסעה לשם מיזמתה, נפגשה עם ראש החוג, ושושנה התקבלה תוך עשרים דקות. על אף הסתייגותה, לא הייתה לשושנה שום בררה, והיא נרשמה ללימודים. היא לא ידעה שלאלוהים יש תכנית.

שושנה מספרת: "בזמן לימודיי באלבני, נקלעתי למשבר קשה ולא הייתי מסוגלת לצייר בכלל. הייתי מיואשת והרגשתי מפורקת, לא ידעתי אילו עבודות אוכל להציג כעבודות גמר. באותה תקופה נכנסה לחיי סטודנטית מאמינה, טניה. טניה הרגישה שאלוהים מדריך אותה לוותר על הסטודיו שקיבלה בקמפוס, ולהתחלק אתי בסטודיו שלי. בהתחלה לא רציתי, אבל עם הזמן, התיידדנו. חילקנו את הסטודיו באמצעות מסך והפכנו לשותפות. טניה עודדה אותי מאוד, ואחרי ארבעה חודשים שבהם היא השקיעה בי הרבה מאוד אהבה וטוב לב, שבתי לצייר. בזמן שציירתי, טניה ישבה בצד השני של הסטודיו, קראה בכתבי הקודש והתפללה. לא צחקתי עליה, כי כיבדתי וחיבבתי אותה.

"שמתי לב שמישהי בשם בוני מגיעה לבקר אותה. בוני הייתה טיפוס דיכאוני, אבל אחרי ביקור אצל טניה, היא יצאה שמחה. הצחוק שלהן לא היה צחוק של רשעות או רכילות, אלא של שמחה. קינאתי. 'את יודעת משהו שאני לא יודעת', אמרתי לטניה. 'תרגישי חופשיה לספר לי, אם את רוצה'. זה היה לגמרי מתוך קנאה. בסופו של דבר, בוני נושעה, אבל אמרתי לה שזה לא בשבילי: 'אני לא צריכה להיות מאמינה כדי להיות מאושרת'. אחר כך הגיעה בחורה אחרת לבקר את טניה, יהודייה גם היא, וכשיצאה, שמעתי אותה אומרת: 'טוב טניה, נתראה ביום ראשון'. התמלאתי קנאה. "גם אנחנו נתראה ביום ראשון', אמרתי, וגם זה היה לגמרי מתוך קנאה.

"יום ראשון הגיע, ופתאום הייתי נבוכה. 'מה פתאום?', חשבתי לעצמי, 'אני יהודייה, ויהודים לא הולכים לכנסייה'. התקשרתי לטניה כדי לבטל, אבל טניה ענתה בטון הרגוע האופייני לה: 'אם תשני את דעתך, אגיע אליך ואסע אתך במכונית שלך, ואשב אתך באסיפה'. ובאמת, הוריה הסיעו אותה לדירה שלי, כדי שהיא תוכל לבוא אתי, על אף המרחק הרב שהיה עליהם לנסוע כדי לעשות זאת. נדהמתי מטוב לבם. כשנכנסתי לכנסייה, נדהמתי עוד יותר. היה שם צלב גדול. "אוי", אמרתי. הייתי בהלם, התיישבתי ושתקתי. נשארתי רק כי הייתי מוזמנת לארוחת צהריים אצל הוריה.

"יום אחד התקשרה אליי מישהי והזמינה אותי לשיעור בכתבי הקודש. היא אמרה שהמורה יהודי. היא גם אמרה שהוא ידגים מהו ליל סדר. שאלתי אם יש אוכל, והיא אמרה שלא, זאת הדגמה. זה עניין אותי מאוד: ליל סדר בלי אוכל? איך זה יכול להיות? מוזר מאוד! סקרנותי התעוררה, והחלטתי ללכת. המורה ואשתו דיברו על הפסח ועל סמלי החג, והסבירו את הקשר בין הסמלים לבין ישוע, שה האלוהים.  בשלב מסוים, הם הרימו את המצה. הם הראו את החורים בתוך המצה. הם דיברו על האפיקומן, על שלוש הפיסות. הם דיברו על שבירת המצה האמצעית. אחר כך הם החביאו את האפיקומן. הייתי אדישה. 'אז מה', חשבתי לעצמי, 'גם סבא שלי היה עושה את זה. וגם את זה…' אבל כל אחד מהסמלים האלה היה כמו חץ שנורה היישר אל לבי. 

ואז המורה אמר: "והוא… מדוכא מעוונותינו". פתאום, בבת אחת, הוסר המסווה מעל עיניי. 'נראה שכל מה שאמרו לי עליך כל חיי, לא היה אמת. זה לא היה נכון. אני לא יכולה להתכחש לך יותר!' אמרתי. ידעתי באותו רגע שלא אפנה לאחור. זאת הייתה פעולה ישירה של אלוהים. משהו השתנה בפניי. אנשים ניגשו אליי ואמרו לי: 'משהו קרה לך', אבל לא עניתי. לא רציתי לדבר על זה. ברגע שנכנסתי לאוטו, טניה הבינה שקרה לי משהו. 'אם אלוהים רוצה שאוותר על המברשות שלי, אעשה זאת', אמרתי לה, וטניה, שידעה שהציור היה כל עולמי, הבינה מיד. אפילו הציורים שלי השתנו. מציורים כהים וחשוכים הם הפכו לציורים מלאי אור.

"המשכתי לחיות באלבני כמה שנים גם אחרי סיום התואר השני, כדי להתחזק באמונה. אחר כך חזרתי למיאמי ביץ', הצטרפתי לקהילה משיחית והמשכתי להתחזק באמונה. לאחר כמה שנים יצאתי לשני ביקורים בארץ, לסיורים משיחיים מדהימים. ראיתי את סיפורי הכתובים לובשים חיים ומתרחשים לנגד עיניי. ספגתי את כל המראות ואת כל מה שלמדנו מכתבי הקודש. במהלך השנתיים שאחרי הטיולים האלה, התחלתי להבין עוד ועוד שרצון אלוהים הוא שאשוב לארץ אבותיי, ישראל.

"עליתי לארץ בשנת 1995 והשתקעתי בצפון. עבדתי כמורה לאנגלית וציירתי בזמני החופשי. בשנת 2004 נסעתי לדרום קוריאה כדי ללמד אנגלית בבית ספר עממי. חשבתי שאני נוסעת רק לשנה, אבל נשארתי שם שש שנים. חזרתי לארץ בשנת 2011 ומאז אני מציירת כמעט כל הזמן.  אני מייצרת אור בציוריי באמצעות צבעי שמן ואופן השימוש בהם, ואני רוצה שציורים שלי יהיו לברכה לכל מי שצופה בהם".

שושנה מציירת עצמים דוממים, נופים, אנשים, יודאיקה, ואנשים במצבים של הלל ועבודת אלוהים – תפילה, הלל ומחול. הכול בהתאם להדרכת אלוהים. שושנה מוכרת את ציוריה, גם הדפסים וגם מקור, במרשתת ובאופן אישי, ותשמח לענות לכל פונה. עוד מציוריה אפשר לראות באתר: www.etsy.com/il-en/shop/SHOSHANASPAINTINGS וגם כאן תוכלו להנות מכמה דוגמאות מפרי ידיה של שושנה סילבר:

12966792_10153927721789017_68185726_n

15135541_10154489664604017_636806718_n

15139350_10154489682789017_1544399668_n

15175370_10154489670939017_457717664_n