נזכור את בנינו ובנותינו

אנו מציינים היום את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל שהוא בעצם התייחדות של אזרחי ישראל עם זכר הנופלים במערכות ישראל, אשר בזכות הקרבתם המדינה קיימת. יום זה מצוין מדי שנה בשנה בד' באייר או בסמוך לתאריך זה, ותמיד יום אחד לפני יום העצמאות, כדי לסמל ולהדגיש את הקשר שבין הנופלים ומסירות נפשם ובין תקומת מדינת ישראל.

מדינת ישראל ידעה לא מעט אבידות. נכון לשנת 2017 המספר המדוייק עומד על 23,544 חללים ונפגעי פעולות טרור ואיבה. לפעמים קשה להאמין כמה מלחמות על הבית שכוללות אבדן יקר בנפש מדינה אחת צריכה לחוות וכל זאת כדי שתהיה לנו זכות קיום.

כמו כל דבר, גם אבל ואבדן לא פוסח עלינו, המאמינים. גם אנחנו איבדנו חברים, בנים ואחים יקרים. נזכור את כולם היום הזה ונודה לאלוהים על זה שהוא זה שנותן חיים והוא זה שלוקח, הוא אל ריבון ואנחנו וחיינו בידיו.

ברק רומן ז"ל שנפל מצוק במהלך טיול במהלך חופשת השחרור 
ברק רומן ז"ל, נפל בשנת 1991 מצוק במהלך טיול חופשת השחרור

אורי גולדברג, חברו הקרוב של ברק רומן ז"ל כותב:

קשה לי להרחיב על ברק ביום כזה. כבד לי. הוא היה חברי הטוב ביותר. כל שאני יכול לומר בביטחון מלא הוא שבפעם האחרונה שראיתי אותו, הובהלתי לבית החולים וכשהגעתי, ביקשו מבני המשפחה להיכנס ולראותו בפעם האחרונה, רחל התעקשה שגם אני בן משפחה ושעליי להיכנס. שכוב על גבו בחדר קר, בחדר המתים…

איך נפלה "עטרת" ראשנו – חשכו עיניינו

איך "נחדש ימינו כקדם" – מי יבין את צערי

אשא עיניי מתוך התלם – בוראי משיב שמחתי

ובעומדי שם עם המשפחה, כאילו זה היה ממש אתמול, ראיתי אותו, את ברק, יושב מעוטר על כס מלכות, עם החיוך המאושר שלו ובעיניו שהכרתי כל כך טוב – כאילו אומר לי בצחוק… "עקפתי אותך הפעם. הגעתי"

תודה לבוראנו שלא חסך מאיתנו את משיחנו ונתן לנו חיי נצח ותקווה לחיים.

 

Screen Shot 5777-08-04 at 8.55.34 AM
זהר חלמיש ז"ל, נפל בשנת 1993 בעת מילוי תפקידו מחילופי אש בין כוח צה"ל למחבלים

שחר הראל, אחותו של זהר חלמיש ז"ל כותבת:

"יתגדל ויתקדש שמי רבה.."
קדיש.
"..בעלמא דיברא כרעותי, וימליך מלכותי.."
אני כבר יודעת את כל הארמית הזו בעל פה.
פעמיים בשנה (לפעמים יותר) אנחנו שם, בבית הקברות, מקריאים את הקדיש.
מאז שאני בת 9.

כשהייתי בת 9 אחי הגדול נהרג בפעילות מבצעית בדרום לבנון.
קשה להסביר את ההרגשה הזו של לחיות בלי. לפעמים זה מרגיש כמו בחילה, ולפעמים כמו כאב בחזה. לפעמים זה כמו לנסות לתפקד בלי יד, או רגל, ולפעמים זה כמו חור שחור שמאיים לבלוע את כל האור והחיים אל תוכו. פעמים אחרות זה סתם אדישות וחוסר תחושה.
ולפעמים זה פשוט בסדר, והחיים מתנהלים כרגיל. ואפשר להתרפק על הזיכרונות והגעגוע, ולהודות על הזמן שהיה יש.

ואז מגיע עוד יום זיכרון, ומעיר את הסערה.

ישוע אמר: "אשרי האבלים".
אבל רוב הזמן אבל לא מרגיש כמו אושר או ברכה בכלל. הוא מרגיש כמו עול, או כמו מכשול, או כמו נכות.
לפעמים נראה שהיה יותר קל לו רק היה אפשר להתעלם ממנו, להשאיר אותו מאחור, לנעול אותו בתוך קופסא, שישב בשקט ולא יפריע. אבל האבל, כמו נהר, לא ירפה עד שהוא יפלס נתיב.

ובנתיב שהאבל חוצב, מתגלה נקרת הצור. שם אלוהים סוכך עלינו בידו. לא בשוך הסערה, אלא בעיצומה, בחשכת הליל, הוא בא אלינו, ומצווה עלינו לבוא. ובמקום להגיד "יהיה בסדר", הוא חובק את הזעקה שיוצאת מקרבי ש"לא ככה זה צריך להיות!"… ואני מגלה בשברון הלב שלי את ההדים של שיברון הלב שלו. ואת ההבטחה: אני ניצחתי. גם את המוות. ואני מכין לנו מקום שהוא אחר. מקום מלא חיים ואור.

"..ויצמח פורקנה ויקרב משיחה.."
המילים של הקדיש הן לא מילות אבל וגם לא מילות פרידה. אלו מילות הלל ושבח לאלוהים שהבטיח פדות, וישועה וחיים. זה הלל שיוצא ממעמקים שנחצבו בסערה, היכן שהסדקים שבלב השבור התירו לאור לחדור עמוק יותר משחדר אי פעם.
זה הלל שבא במחיר גדול. הלל יקר, שלא יכול היה לבוא אחרת.
אלו המעמקים בהם זכיתי לפגוש אותו שוב, מחדש, בפנים מגולות, בלבבות חשופים. ומהם אני זוכה להזכיר לכל מי ששומע, את מה שהוא הבטיח:
הוא מכין לנו מקום שהוא אחר. מקום מלא חיים ואור.

"יתגדל ויתקדש שמו הגדול
בעולם אשר ברא כרצונו
וימליך מלכותו
ויצמיח ישועתו ויקרב משיחו
ויפדה עמו
בחייכם ובימיכם ובחייהם של כל בית ישראל
במהרה ובזמן קרוב,
ואמרו אמן.
יהא שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים.
יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם
ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל
שמו של הקדוש ברוך הוא
למעלה מכל הברכות והשירות התשבחות
והנחמות שאנו אומרים בעולם
ואמרו –
אמן."

Screen Shot 5777-08-04 at 12.45.36 PM
ראובן (רובי) אורפני ז"ל שנפל בשנת 2000 בתאונת דרכים קטלנית

שני בן ארי, אחותו הקטנה של ראובן אורפני ז"ל כותבת:

מכתב לרובי, אחי ז"ל

היום כמעט 17 שנים כבר עברו

איך שהזמן רץ…

הכול סביבי ממשיך אל מה שצופן העתיד

כולנו התקדמנו עם החיים

הכול מלבד דבר אחד

הכול מלבד הזיכרון שלא יימוג לעולם

אני מסתכלת אחורנית ולא מאמינה

שבאמת שרדתי את התקופה

שאלוהים לי נתן, חסד וכוח לגדול ולצמוח, מתוך הכאב לאבד אותך

לפעמים אני שוכחת, לפעמים אני מקווה

שכאשר אחזור הביתה, אותך אני אמצא

ואז אני נזכרת.. "רגע, על מה אני מדברת".

מה שהיה כבר לא יהיה עוד

אך בזאת, אחי היקר, אני עומדת

שלפחות היה לי העונג להיות אחותך.

תודה שלתקופה שהייתה, היית חברי הטוב מכולם;

היית שם עבורי בכל זמן וזמן

תמיד הצחקת אותי עד דמעות

אפילו אם זה אמר להעיר אותי מהשינה, רק בכדי לצפות ב"קומדי סטור".

תודה שדאגת לי ועשית הכול שלאחותך הקטנה יהיה רק טוב.

את הרגעים האלו, גם הזמן לא ייקח.

הנחמה שלי, אחי היקר

זהו החלום בו אותך ראיתי עומד עם ישוע רגע לפני יום הולדתך הראשון שאחרי…

הנחמה שלי, אחי היקר

זה שאתה עם אלוהים, מצחיק שם את כל המלאכים.

ויום יבוא, הוא לא היום וגם לא בקרוב,

אך מתישהו בעתיד הרחוק, אותך אשוב לראות.

ובינתיים, אשמח בזיכרון…

אוהבת, אחותך הקטנה

שני

 

Screen Shot 5777-08-04 at 8.59.48 AM
אביגיל לייטל ז"ל, נהרגה בשנת 2003 כאשר מחבל מתאבד פוצץ עצמו בקו אוטובוס מספר 37 בחיפה

דינה עווידה, חברתה הקרובה של אביגיל ז"ל כותבת:

ב 5.3.2003 איבדתי את חברה שלי, אביגיל לייטל. היא נהרגה בפיגוע בקו 37 בחיפה. אביגיל הייתה בת 14, ואני כמעט בת 12.

כשחזרתי מבית הספר באותו יום רביעי, שמעתי על הפיגוע, ונאמר לי שייתכן ואביגיל הייתה על האוטובוס. שום דבר לא היה בטוח, ניסו ליצור איתה קשר ללא הצלחה, ומאוחר יותר לאתר אותה באחד מבתי החולים. אני זוכרת בבירור את אותו הערבאמא והשכן שלנו הושיבו אותנו, הילדים, על הספה, והודיעו לנו שאביגיל הייתה על האוטובוס ונהרגה. אני זוכרת שהתפרצתי בבכי.

יום למחרת לא הלכתי לבית הספר, וגם אחרי שחזרתי, אני זוכרת מבחן אחד שהיה לי באותו שבוע, שפשוט התחלתי לבכות באמצע והמורה הוציאה אותי מהכיתה. אני לא בטוחה אפילו אם סיימתי את המבחן הזה אי פעם או לא.

אני חושבת שהרגש העיקרי שהציף אותי היה פשוט עצב. אני לא זוכרת שהתמלאתי בכעס על המחבל או על אלוהים, אני לא זוכרת שהרגשתי צורך בנקמה, אלא רק עצב עמוק על חברה שאבדה לי. עם זאת, הודות למשפחה, קהילה וחברים תומכים, בצל האבל הייתה גם הידיעה שאביגיל נמצאת במקום טוב יותר, שיש לה מקום בשמיים, ולכן גם לנו יש תקווה ואפילו מקום לשמחה.

היום, 14 שנים אחרי, ההרגשה היא שונה, התחושות הן אחרות. כל שנה, ב 5 במרץ בשעה 14:00, אני נמצאת בבית העלמין. אנחנו קוראים קדיש, מזכירים את שמות כל הנרצחים בפיגוע, מי שמוכן חולק זיכרון על אביגיל, והעיניים שלי בדרך כלל מתמלאות בדמעות. לא מאותו עצב עמוק שאני חוויתי. הייתי קטנה, עברו כבר המון שנים, והרגש הזה דועך עם הזמןאבל לראות משפחה שאיבדה את היקר לה מכל, זה כואב. עצם העובדה שהזמן עובר והזכרונות שלי מאביגיל והזמן שלנו ביחד נעלמים ונשכחים, גם כואב. לפעמים אני עומדת שם ובוכה, ואין לי מושג אפילו למה, הזכרונות נראים כל כך רחוקים ודהויים, אז גם הדמעות אמורות להיגמר עם השנים, לא? אבל אולי זו בדיוק הסיבה למה הן בעצם לא נעלמות.

המוות של אביגיל היה מכה קשה עבור משפחת לייטל היקרה, עבור הקהילה שלנו, עבור המשפחה שלי ועבורי באופן אישי. ישנם רגשות וזכרונות שנעלמים עם הזמן, אבל החוויה והטראומה נחקקת בזיכרון ובלב היטב, ולכן גם מעצבת אותך כשאתה מתבגר עם השנים. יחד עם כל הצער והיגון שהמוות הביא איתו, מעט השנים שאביגיל כן הייתה כאן, הבגרות, הצחוק, היופי והחן שלה השפיעו על כל כך הרבה אנשים. אביגיל בעצמה וכן, גם המוות שלה נגעו בהרבה לבבות והביאו הרבה כבוד ותפארת לאלוהים.

דוד כותב בתהילים כ"ז פסוק 10 "כִּיאָבִי וְאִמִּי עֲזָבוּנִי; וַיהוָה יַאַסְפֵנִי." מקור התקווה והשמחה שלנו הוא באלוהים בלבד ולא בבני אדם, אז תודה לאל על נאמנותו, נחמתו וחסדו גם בזמנים הקשים ביותר.

Screen Shot 5777-08-04 at 9.05.16 AM
שי קושניר ז"ל לוחם ב"עוצבת ברק", נפל בשנת 2014 במהלך מבצע "צוק איתן" על גבול רצועת עזה, מאש פצצות מרגמה

מקסים מדבדובסקי, חבר קרוב של שי קושניר ז"ל כותב:

הכרתי את שי שנים רבות, היינו נוהגים ללכת לאותה הקהילה מאז שהינו ילדים, התחלנו לנגן יחד על גיטרה אצל אותו המורה והוא התקדם ממש טוב ומהר. היתה לנו תקשורת טובה, הבנו אחד את השני. לצערי הזנחתי את הקשר שלנו בתקופת התיכון וגם בצבא ככה שכמעט ולא דברנו. אבל כשהיינו נפגשים זה היה זמן יקר לשנינו.

הינו מעדכנים אחד את השני גם בדברים האישיים והיינו מוצאים עידוד אחד מהשני. שי התגיס לחיל השריון ואני לחיל האויר ובעת מבצע צוק איתן – שי נכנס לעזה. אני זוכר את הסטטוס שהוא פרסם בפייסבוק וכתב שהכל בסדר אצלו. שבוע אחרי הודיעו לנו שהוא נהרג. היה קשה להאמין, אני זוכר שהתפללתי לרחמים, רחמים על שי, על המשפחה שלו, עלינו. הייתי שבור. כשבוע אחרי כאשר עלינו לקבר עם החברים וניגנו הלל אז אלוהים שיחרר וריפא, מלא את הלב שלי בשלום ובתקווה. תקווה ששי עם ישוע.