"כאן נולדתי, כאן נולדו לי ילדי, כאן בניתי את ביתי בשתי ידי…"

"זהו, אני לא יכול לסבול יותר את הבכי שלו! אני רץ לשוּק!"

לפני שאבהיר את משפט הפתיחה הסתום משהו שלעיל – הרשו לי להציג את עצמי: שמי אדם-עוזי לוטן. נולדתי בקיבוץ בית-קשת שבגליל התחתון, במאי 1950, ממש שנתיים לאחר קום המדינה. בכך אני נמנה על הדור הראשון של יהודים-ישראלים שנולדו בישראל החופשית, בתקומה שלאחר 2,000 שנות גלות! איזו זכות!

בחזרה למשפט הפתיחה שלי. השנה המדוברת: 1952, כארבע שנים לאחר קום המדינה; המקום: שכונת עג'מי ביפו; הדובר: סבא שלי, נתן ז"ל.

מה שסבא לא יכול היה יותר לסבול היה הבכי שלי, עולל בן שנתיים, רעב משום מה לבשר תרנגולת דווקא, לעוף, בתקופת צנע כלכלי קשה. מזון לרכישה חופשית, בלתי מוגבלת, לא היה אז בנמצא בארץ. רק ארבע שנים קודם לכך ישראל סיימה, בניצחון-אלוהי מדהים, את מלחמתה הראשונה – מלחמת-העצמאות!

המזון ניתן היה לרכישה רק בקיצוב-רשום, תמורת תלושים חודשיים ("קוּפּוֹנִים" קראו להם אז…). אם רצית עוד מזון, ויכולת לאפשר זאת כספית – נאלצת לרדת למחתרת, ל"שוק השחור" – שוק בלתי חוקי של ספסרים רודפי בצע, שגבו מחיר-דמים עבור כל פירור… היה כרוך בזה סיכון לא מועט: אם נתפסת מנסה לרכוש שם – לא רק הספסר היה עומד לדין, אלא גם הקונה, שברכישתו גם תמך בספסר ועודד אותו לספסר עוד, וגם משום שאותו מזון "נגנב" מן המדינה, ולא הגיע לשוק הכללי, ובכך האריך את תקופת הצנע.

ולשם בדיוק, לשוק השחור, סבא הלך, וחזר הביתה עם עוף! הוא נתן אותו לאמי, חנה (בתו), ואמר לה: "בַּשלי את העוף, ותני אותו רק לעוזי: הוא צריך את זה כדי לגדול. אנחנו נסתדר גם בלי זה…".

הצורך בהקצבה נוצר אז בישראל לא רק בגלל המחסור במזון כתוצאה מהפסקת העיבוד החקלאי במשך המלחמה, אלא גם כתוצאה מגלי העלייה ההמונית בעיקר מאירופה. ניצולי השואה, ששערי הארץ נפתחו לפתע לשובם לאחר 2,000 שנות גלות, באו לארץ לא רק כמקום מפלט, אלא גם כדי לבנות בה בית ולהשתקם בבית הבטוח הזה! חזון העצמות היבשות של יחזקאל ל"ז התגשם לנגד עינינו! אבל, את כל האנשים היקרים הללו, שמספרם רק הלך וגדל מידי יום, היה צריך להאכיל, יש מאין ממש, וכמויות המזון המיוצר לא הדביקו את הגידול באוכלוסייה שצרכה אותו.

קיצוב המזון, ה"צנע", הסתיים בסופו של דבר כשנה לאחר מכן. אם יתאפשר – אספר לכם בפעם אחרת על קוריוז שקשור בתלושים להקצבת המזון החודשית למשפחתי…

לאחר יפו, עברו הורי להתגורר בתל-אביב. תל אביב של שנות ה-50 של המאה הקודמת, הייתה עיר-לבנה, כמו בשיר של נעמי שמר, עיר "תמימה" ונקייה, נעימה לכל מי שביקר בה. היא עוד לא הייתה אז "מדינת תל-אביב" הסנובית והגאה משהו, וגם לא עיר-גאה – בירת-גווני-הקשת של קהילת הלהט"ב… היה כיף לגדול ולצמוח בה.

כילד בכיתה א', ב-1956, אני זוכר היטב את סיפוריה ממקור ראשון של מורתי רחל, שלחמה עם מובילי השיירות בניסיון להביא מזון, מים, תחמושת ותרופות לירושלים הנצורה. אני זוכר עד היום את סיפוריה על הלחימה הקשה ב-"באב-אל-וואד" של אז – שער-הגיא של היום. הסיפורים הללו הרשימו אותנו הילדים, אולי אף הפחידו אותנו פה ושם, אבל איכשהו, למרות הגיל הצעיר – ידענו "בקישקעס" שכדי לראות את הנס של תקומת-ישראל מתרחש – יש לשלם מחיר! ואז גם באו הנסיעות הראשונות לירושלים – ללא האוטוסטרדה של כביש 1… שלדי המכוניות והמשאיות שעלו בניסיונות הפריצה לירושלים עדיין לא היו "מצגת" מכובדת אמנם, אבל צבועה ומשומרת היטב. השלדים הושארו אז בשער-הגיא במצבן הראשוני שלאחר הפגיעה: עדיין מפויחות מן האש, ומעוותות מן הפגיעות והפיצוצים של התחמושת. העדויות הללו הותירו בנו, בדור הראשון שלאחר התקומה – רושם עז, לפעמים מפחיד. אבל יחד עם זאת גם נטעו בנו מסר חזק, שאף פעם לא יעזוב אותנו: שמענו במו אוזנינו, וראינו במו עינינו, את המחיר הרב האישי, לא התיאורטי, של התקומה! השיר "באב-אל-וואד" היה חלק מן ההוויה והמציאות האישית-קרובה שלנו, לא סיפור תיאורטי.

ועוד אני זוכר מתל-אביב של שנות החמישים, את תהליך ההשתקמות של ניצולי השואה. בתל-אביב הקטנה של אז היו רבים כאלה. הם היו חלק מהווית התקומה היומיומית שלנו, חלק טבעי של הסביבה: שכנים, ידידים של הורינו, הורי חברים לכיתה, רופא המשפחה, המכולניק בשכונה וכו. חלקם הצליחו יותר, חלקם פחות. אבל כולם-כולם היו נחושים לנצל את ההישרדות הפסיבית, ולהפוך אותה להשתקמות פעילה ומעשית, בארץ שאיש לא ציפה שאכן שוב תקום!

כיליד 1950 – "פספסתי" אמנם את מלחמת העצמאות, אך אני זוכר היטב את כל המלחמות שלאחריה: במלחמת-קדש (מלחמת-סיני) של אוקטובר 1956, הייתי בן שש, בכיתה א': אבי גויס, וגם מורתי האהובה והמחנכת הראשונה שלי בביה"ס תל-נורדאו בתל-אביב. במלחמת ששת-הימים של 1967, הייתי תלמיד בכיתה י"א – כמעט בוגר, אך עדיין לא חייל. אני זוכר את הפחד של ניצולי השואה, שלראשונה מאז תום מלחמת העולם השנייה חשו חוסר-בטחון קיומי, כשבמשך שלושה שבועות ארוכים-ארוכים של המתנה, ישראל בת ה-19 אוימה קשות ע"י שלוש ממדינות ערב, ובעקיפין – גם ע"י ברית המועצות. וכמובן, המלחמה אותה אני מכיר היטב, זאת שישראל בת ה-25 כמעט נמחקה בה מן המפה במשך 48 שעות הלחימה הראשונות – מלחמת יום הכיפורים, של אוקטובר 1973. בזאת כבר נטלתי חלק פעיל, כשריונאי מילואימניק בן 23, שבערב יום הכיפורים חזר מירח-דבש חלומי באלפים השוויצריים, עם טיסת אל-על האחרונה מאירופה. למחרת – כבר הייתי בשדה-הקרב בסיני!

את המלחמה שלי סיימתי בשעה האחרונה שלפני הפסקת האש, כשבכניסה לעיר סואץ במצרים – נפגעתי פגיעת-ראש שהותירה אותי משותק בגפי התחתונות. אבל גם זה "סיפור" לפעם אחרת… המילים "שלד הברזל שותק כמו רעי", מתוך השיר באב-אל-וואד – אומרות לי הרבה אחרי מלחמת יום-כיפור: שלדי ברזל ורעים שותקים פסקו מלהיות מונופול של דור לוחמי תש"ח, והפכו להיות המציאות המתמדת שלי גם!

דבר אחד יקר היה לנו אז, בשנות התקומה הראשונות שלאחר העצמאות: הייתה אז בארץ שמחה על הנס, שאנשים היום לוקחים כמובן מאליו. היו לנו אז התלהבות והתרגשות במידה שקשה היום לתפוס. הכל היה חדש, ראשוני ובעל ערך. מאומה לא היה מובן מאליו. אנחנו, הדור הראשון, ראינו את נס התקומה במו עינינו, כשגדלנו וצמחנו יחד אתו…

מזה כשנתיים רעייתי ואני מתגוררים באירלנד, אליה נשלחנו על ידי האדון לשרת אותו כאן בלימוד והוראה. אז רגלי נטועות אמנם במערב, אבל ליבי במזרח, בארץ מולדתי האהובה – ישראל! היא תמיד הייתה, ולעולם תהיה – "חלקת האלוהים שלי", בדיוק כמו בשיר "כאן", של עוזי חיטמן. מבחינתי האישית – זה לא יכול להיות אחרת: אחרי הכל, יש לי אתה ברית-דמים!

Screen Shot 5777-08-04 at 4.36.10 PM
מרץ 1949, הורי יוסף וחנה לויטה. על התבור, ליד הקיבוץ בו התגוררו ובו נולדתי
Screen Shot 5777-08-04 at 4.37.28 PM
1948, אבי יוסף – רועה צאן בשדות הקיבוץ, עם חליל ביד, ורובה על הכתף…
Screen Shot 5777-08-04 at 4.38.30 PM
דצמבר 1955. אני (עוזי) בן 5, בקרן הרחובות חובבי-ציון ומנדלי מו"ס בת"א.
Screen Shot 5777-08-04 at 4.39.17 PM
תל-אביב, 1954. אני עם אמא…
Screen Shot 5777-08-04 at 4.41.58 PM
תל-אביב, 1954. אני עם אבא…
Screen Shot 5777-08-04 at 4.43.58 PM
תל-אביב, דצמבר 1954, חנוכה. אני מדליק נרות בחנוכיה ש"בניתי" בגן, מפקקים של בקבוקי "תסס" (שהפך לטמפו, ואז ל"אורנג'דה", ואח"כ לספרייט…)