זהו, מעכשיו אני באמת מפסיק… אז למה אני חוזר ל״רע שאינני חפץ בו״?

הבעיה

הידעתם שבעיית הפורנוגרפיה נוגעת לא רק במאמינים חדשים או ״חלשים״ אלא גם במשרתים ומנהיגים בגוף העולמי והמקומי? הידעתם גם שבמרכז ירושלים יש קבוצת תמיכה שבועית לגברים מאמינים שנאבקים בבעיית הפורנוגרפיה? לפני 5 שנים בגוף המשיח בארץ בקושי העלו את את הנושא הזה, אם בכלל. תודה לאל, בשנים האחרונות מדברים על זה יותר ויותר: מביאים סטטיסטיקות ומתארים מקרים מאוד מדאיגים.

סיפורו של דוד (שם בדוי) הוא די טיפוסי. דוד נאבק בצפייה בפורנוגרפיה מאז שהיה צעיר מאוד. בתור מאמין הוא ידע שזה משהו לא בסדר ומביך, וניסה להתגבר על הדחף הבלתי נשלט. הוא הבטיח לאלוהים ולעצמו שלא יעשה את זה שוב, נפטר מהמחשב, חסם גלישה בסמארטפון ועשה כל דבר אפשרי כדי להימנע מהפיתוי. לפעמים דוד חווה תקופות של הקלה והיה נראה שהניצחון עומד בפתח. אבל אחרי תקופה מסוימת נפל שוב ושוב עד שנהיה מתוסכל. אחרי כמה חודשים שהגיע לקבוצת התמיכה דוד השתנה. הבושה פחתה בהרבה, ויחד עם אנשים אחרים הוא נכנס לתהליך התחדשות רוחנית שמאפשר לאלוהים לא רק לרפא אותו מהתנהגותו הכפייתית אלא גם לשקם ולפתח את כל האדם הפנימי שלו.

גם עדויות מהשטח וגם המחקרים מראים שקשה להתגבר על התמכרויות לבד. הרבה יותר יעיל לעשות את זה יחד עם אנשים אחרים המתמודדים עם בעיה דומה.

כזאת היא קבוצת תמיכה לגברים (בשפה העברית) מטעם מרכז ייעוץ ״עוגן התקווה״ שבירושלים, שם אנחנו תומכים ועוזרים לאנשים כמו דוד. אנחנו נפגשים פעם בשבוע ועובדים לפי שיטת 12 הצעדים. השיטה פותחה לפני כמאה שנים ע״י מאמינים ונחשבת לשיטה היעילה ביותר לשחרור מהתמכרויות שונות.

אז למה אנחנו חוזרים להתנהגות השנואה עלינו כפי שציינו בכותרת? מסתבר שאנשים רבים לא מצליחים להפסיק לבד משום ששימוש בפורנוגרפיה (בדיוק כמו שזה ״עובד״ עם אלכוהול, סמים, הימורים וכו׳) עוזר להם לשכך או לפרוק כאב ולחצים פנימיים. כמובן, ההקלה באה רק לרגע ומיד אחרי זה באים בושה, חרטה, תסכול, שנאה עצמית ואפילו מחשבות אובדניות. כלומר שימוש בפורנוגרפיה הוא סוג של ״תרופה״ שאנחנו בייאושנו  ״נוטלים״ נגד כאב ולחץ. הצרה היא שהבעיה שלנו לא רק שלא נפתרת, אלא היא הולכת ומחמירה: הבושה הולכת וגדלה, אנחנו מתרגלים ל״נטילת התרופה״, כבר לא מסוגלים להתמודד עם כאב או לחץ בלעדיה, ונוסף על כל גם מינון התרופה הולך וגדל בצורה בלתי-נמנעת. הסיבה לכך היא ששימוש חוזר מפעיל את אזור העונג במוח שלנו ומפתח השתוקקות חזקה ליותר ויותר.

 

אז מה הפתרון?

תוכנית 12 הצעדים היא אחד הפתרונות היעילים ביותר אשר עזרה לאלפי אנשים.

בקבוצת התמיכה אנחנו מודים בכנות שאנחנו לא מצליחים להתגבר על הבעיה בכוחות עצמנו, ובעצם איבדנו שליטה על חיינו בתחום זה. ההודאה הזאת היא קשה וכואבת אך הכרחית. היא מקטינה את הבושה ועוזרת לנו להתגבר על תסכול וייאוש מנסיונותינו הכושלים לפתור את הבעיה בעצמנו.

 

במקום להתבודד אנחנו מתחילים לחלק בשקיפות את מאבקינו עם האחרים. זה מקטין את הבושה ומחבר אותנו עם אנשים אמיתיים במקום אשליה של אינטימיות שפורנוגרפיה מספקת.

הבעיה שלנו אולי גדולה מאתנו, אבל אלוהים הרבה יותר גדול מכל בעיה. בשלב הבא אנחנו רואים שאין ברירה אחרת, ורק אלוהים יכול (ותודה לאל, גם חפץ מאוד) לשחרר אותנו מהתנהגותנו הכפייתית. אנחנו מחליטים להיכנע לאלוהים ולבקש ממנו את השחרור הזה.

אבל לא די בהצהרות ובקשות יפות מאלוהים. אנחנו חייבים להביע את נכונותנו להתגבר על הפצעים והתגובות שגרמו לנו כאב כה רב. אז בשלב הבא אנחנו עורכים חשבון נפש נוקב וחסר פחד, ומודים בטעויות ופגמי האופי שלנו. למה? כי אותם טעויות ופגמי אופי שאנחנו מכחישים ולא מטפלים בהם מסבים לנו כאב, פחד, תסכול וטינה, ואז אנחנו מחפשים פורנוגרפיה כדי לנחם את עצמנו. בשלב זה אנחנו גם סולחים על העוולות שנעשו לנו.

אחרי שהבנו את עומק פגמי האופי שלנו, אנחנו בענווה מבקשים מאלוהים להסיר מאתנו חסרונות אלה.

אנחנו רוצים להתקדם בריפוי הפנימי שלנו ולשם כך עורכים רשימה של אנשים שפגענו בהם. אנחנו עוברים על אותה רשימה ומתקנים את העוולות שגרמנו לאחרים עד כמה שהדבר אפשרי. זהו שלב מאוד קשה אך מאוד משחרר ומביא ברכה והתחדשות.

לא מספיק להודות בטעויות וחסרונות פעם אחת. אף פעם לא נהיה מושלמים וללא שום רבב בעולם הזה, אז עלינו להמשיך בחשבון נפש ובקשותינו מאלוהים לשחרר אותנו מפגם זה או אחר. כמה זמן? כמה זמן אנחנו חייבים להתחדש באדם הפנימי שלנו ולהידמות לישוע? עד סוף החיים, נכון? אז בואו נכיר במציאות: עלינו להודות בחסרונותינו, לסלוח לאחרים וללמוד לכבד את עצמנו עד שניפגש עם ישוע פנים אל פנים.

בעקבות התהליך שאנחנו עוברים (שהוא בעצם תהליך תלמידות) אנחנו מתקרבים יותר ויותר לאלוהים וחשים קרבה מחודשת אתו.

עקב ההתעוררות הפנימית שלנו וניצחון הדרגתי על הבעיה אנחנו ממשיכים לחיות את המסר, ואז מתעורר בנו רצון להעביר את הבשורה המשמחת הזו הלאה, לאנשים אחרים שסובלים. כאן המעגל נסגר, ומי שנרפא מהבעיה מספיק זמן, ממשיך לשמור על הניצחון הזה ומעודד אחרים לנצח גם כן.

הדרך היא בפירוש לא קלה, לפעמים קשה מאוד, אך כל מאמץ יותר משווה. במהלך השנה שהתאספנו באופן עקבי פעם בשבוע ראינו שינויים שאפילו נראים לעין החיצונית. אלוהים הוא נאמן ו״היכן שרוח אדוני, שם החירות״!

הצטרפו אלינו!

 

  • אם תרצו להצטרף לקבוצתנו אתם מוזמנים לבוא לקומה P1 (מול הפבילון) בבניין כלל ברחוב יפו 97 בירושלים בכל יום שלישי בשעה 18.00.
  • אם יש לכם שאלות אתם יכולים לשלוח אימייל לכתובת baruch.lieberman@kkcj.com או להתקשר לטלפון 054-758-9601.