דברי הגות יומיים: בראשית ה' 1 – ו' 8 חלק ראשון

קטע זה מביא לנו את תולדות האנושות מזרע אדם, עד לתולדות האנושות החדשה שקמה מזרע נוח אחרי המבול. הכתיבה מגמתית: רוח הקודש מסנן את מירב הפרטים שניתן היה להביא, שכן בכוונתו להביא אותנו אל תולדות אביה של האנושות המחודשת, זרע אברהם, שיהיה אב להמון גויים (משמע, עמים) ויצווה את בניו ואת ביתו אחריו, … למען הביא ה' על אברהם את אשר דיבר עליו (בראשית י"ח 19). אדם כשל ובניו כשלו אחריו. נוח כשל ובניו כשלו גם הם. אבל אלוהים לא כשל ואינו מסוגל להיכשל. הוא פועל להכריע את החטא ולהקים לעצמו עם הנמרץ לעשות מעשים טובים, כדי שיממש בהם את כוונות החסד והברכה שלו. תכניותיו בעת בריאת העולם נותרו כשהיו, שכן אלוהים אינו נתון לדבר מלבד עצמו.

הכתוב מחבר את מה שבא להלן למה שנאמר קודם על-ידי כך שהוא חוזר על הנאמר: זה ספר, תולדות אדם   ביום ברוא אלוהים אדם, בדמות אלוהים עשה אותו, זכר ונקבה בראם, ויברך אותם. על-אף חטאו, ועל-אף שבמידה ממשית הושחת צלם האלוהים שבו, אדם עדיין נושא צלם זה. כראייה יביא המחבר בהמשך את מעשי היצירה של צאצאיו, מעין המשך של מעשי אלוהים בבריאה והגשמת הייעוד שלמענו נברא האדם.

אחרי אדם בא שת, עליו קראנו בפרק ד'. בו הייתה נעוצה תקוות הוריו, לכן אמרה עליו חוה, שת לי אלוהים זרע אחר תחת הבל, כי הרגו קין. שלהבת התקווה עודנה בוערת ולעולם לא ייתן לה להיכבות. בין שאר הילדים שבאו אחרי שת נולד אנוש, שבימיו הוחל לקרוא בשם ה'. אין סיבה לחשוב שאנוש הוא הבכור, שכן נולד בהיות אביו בן 510 שנה, ואחיות ואחיותיו נזכרים לפניו. שוב ושוב פסח ה' על הבכור, לבל יחשוב איש שמסיבה כלשהי הקשורה בו, הוא זכאי לדבר מה'. כל מה שניתן לנו, בחסד ניתן, ולא משום מעלה, מעשה או מעמד כלשהו שלנו.

איננו יודעים בדיוק מה פירוש האמרה, בימיו הוחל לקרוא בשם ה' ואסור לנחש. המעט שברור הוא שמדובר בעבודת אלוהים ומכאן בהכרה בחובה שיש לאדם לפני אלוהים ובצורך שלו בעזרתו. מעבר לכך, כשהכתוב אינו אומר דבר, מוטב שנשתוק גם אנחנו. אנו ננהג בכתובים בזהירות, בהתאם לכתוב, כל אמרת אלוה צרופה. מגן הוא לחוסים בו. אל תוסף על דבריו פן יוכיח בך ונכזבת (משלי ל' 5-6). מה שברור הוא שכל אחד מאלו, מאז אדם ואילך, חיו, ילדו ומתו. המוות שורר על כל בני-האדם מאז חטאו של אבינו הראשון, ואין זה משנה מהם הישגינו או מהי מידת כישלונותינו. המוות פלש אל העולם מכוח החטא ומכוח זה הוא מולך.

שת הוליד את קינן ומת. קינן הוליד את מהללאל ומת. מהללאל הוליד את יֶרֶד ומת, וחנוך הוליד את מתושלח. לפתע נקטע התהליך: ויתהלך חנוך את האלוהים ו — איננו, כי לקח אותו אלוהים. אלוהים מולך על החיים ועל המוות. הוא שמביא לאדם את שניהם, או מונע אותם ממנו, הכול כרצונו. הוא הבורא, הריבון. הוא אינו נתון לתהליכים, מה גם שהמוות איננו תהליך טבעי אלא פולש שבא בעקבות החטא. כשאלוהים רוצה, אדם איננו מת. הדברים באים להזכיר לנו בידי מי אנחנו נמצאים, מיהו החותך גורלות. עוד באים הדברים לעודד בנו תקווה: החטא אמנם מולך על בני-האדם, אבל אלוהים מולך על המוות. הוא מסוגל לעצור את התהליך ואף להפוך את כיוונו.

לא נאמר שאלוהים מנע מחנוך את המוות כגמול על חסידותו, אף שאנחנו יודעים שאלוהים גומל בטובו לעושים את רצונו. לא זה הלקח שספר בראשית מבקש ללמד אותנו כאן. הרי כבר בימי אנוש הוחל לקרוא בשם ה', והמילה הוחל מלמדת שהיו אחרים אחריו. כל אלו מתו על-אף שקראו בשם ה'. אלוהים בחר למנוע את המוות רק מחנוך, וסיבותיו עמו. הוא איננו חב לנו דין וחשבון.

אחרי חנוך חוזר התהליך למסלול העצוב: חנוך הוליד את מתושלח, מתושלח הוליד את למך ומת, ולמך הוליד את נוח. בכך הגענו לנקודת מפנה חדשה בסיפור המעשה, המסומן בכך שניתן הסבר לשם שהעניקו לו הוריו, כפי שניתן קודם לכן על אודות שת. ויקרא את שמו נוח לאמור, "זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו מן האדמה אשר אררה יהוה". התקווה שהייתה להורי שת ביחס לבנם ממוקדת כעת בנוח. הוריו מתייחסים לקללה שבאה על הארץ עקב חטאו של אדם ובין (ארורה האדמה בעבורך, בעצב תאכלנה כל ימי חייך). זו איננו התייחסות מקרית. היא מעידה על המשך התקווה ששרדה לאורך השנים ושהניעה את האנושות, דור אחרי דור: הנה זה יהיה הזרע המבוטח, שישחרר אותנו מהקללה! אם לא זה, אז זה שיבוא אחריו. ואם לא זה אז זה שאחריו…

ויהי נוח בן חמש מאות שנה, ויולד נוח את שֵׁם, את חם ואת יפת. שוב יש שינוי נוסח. עד כה נאמר בן כמה היה האב כשהוליד את בנו, ולאחר מכן שהיו לו עוד בנים ובנות, בלי לציין את שמות הילדים האחרים. הם אינם נחשבים בסיפור. אבל כאן הגיע הכתוב לנקודה חשובה בתולדות האנושות. בני-האדם עומדים להיכחד, להוציא את בני נוח, ועל-כן שמותם נזכרים. בהמשך יתמקד הכתוב באחד מהשלושה, בשֵׁם.

הנאמר בהמשך משמש כר להשערות מרובות. אנחנו לא נשער. ויהי כי החל האדם לרוב על פני האדמה, ובנות יולדו להם. ויראו בני האלוהים את בנות האדם כי טובות הנה, וייקחו להם נשים מכול אשר בחרו. ויאמר יהוה, "לא ידון רוחי באדם לעולם, בשגם הוא בשר. והיו ימיו מאה ועשרים שנה".   הנפילים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם. המה הגיבורים אשר מעולם, אנשי השם.
האמרה היחידה המצביעה על משמעות מעשיהם של בני האלוהים היא,  ויקחו להם נשים מכול אשר בחרו. משמע, רצונם הוא שקבע למי יינשאו. הדברים מקבילים למה שנאמר על האישה, ותראה האישה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל, ותיקח מפריו ותאכל. ששוב, כמו בימי למך, שביומרתו הנוראה המליך את עצמו על הכול והכפיף את הכול לכבודו, בני האלוהים לקחו לעצמם, והם לקחו מכול אשר בחרו. לא הייתה בבחירתם התייחסת לרצון אלוהים אלא לחפץ לבם בלבד.
ההשערה שמדובר במלאכים שלקחו לעצמם נשים מבנות אדם אינה מחזיקה מים. מלאכים אינם נישאים. אף שהתגלו במקרים אחדים בדמות אדם, מדובר היה במראה עיניים. הם לא נולדו וגופם-לכאורה לא היה גוף של ממש. אין למלאכים גוף והם אינם נתונים לתאוות הגוף. עיקר הנזק שבעיסוק בניחוש לגבי זהות אותם חוטאים זו הוא שתשומת לבנו מוסטת מהמסר הרוחני והמוסרי של הקטע: אל לאדם ללכת אחרי לבו. עליו לנהל את חייו בדרכי אלוהים ועל-פי מצוותו. לו את זאת עשו אדם וחווה, ההיסטוריה הייתה שונה בתכלית. אם נעשה זאת אנחנו, נדע משהו מהברכה שנועדה אז להם.
זו גם חובתנו, וזכותנו הגדולה.
שיתוף
In 1976 Baruch became Founder-Pastor of Grace and Truth Christian Congregation, a Reformed and Baptist church in Rishon LeZion, now numbering some 300 congregants with a work among the deaf, extensive evangelistic work and a recognized Diaconal work in Israeli society. He pastored the church until his retirement, at the age of 65, in December 2008.