דברי הגות יומיים: בראשית ה' 1 – ו' 8 חלק שני

ויאמר יהוה, "לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר. והיו ימיו מאה ועשרים שנה." הנפילים היו בארץ בימים ההם, וגם אחרי-כן, אשר יבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם. המה הגיבורים אשר מעולם, אנשי השם. וירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום, וינחם יהוה כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו, ויאמר יהוה, "אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמיים, כי ניחמתי כי עשיתים."
ונוח מצא חן בעיני יהוה.
כבר אמרנו: המון שאלות מרתקות עולות מקטע זה. חלק ניכר משאלות אלה ומהסקרנות שמניעה אותן איננו מועיל. כמובן, לכל מילה מאלוהים יש משמעות ועל-כן חשוב להבין את כל מה שנאמר, אבל ייתכן גם שמרוב עצים לא נראה את היער. העיקר איננו בפרטים אלא במסר המרכזי, ולכן בו נעסוק כאן. את הפרטים נותיר לזמן אחר.
התקווה להצלה מתוצאות חטאם של אדם וחוה המשיכה לפעום. הבל לא היה המושיע, ובמקומו ניתן שת. שת לא היה המושיע ונולד נוח, עליו נאמר זה ינחמנו ממעשנו ומעיצבון ידינו מן האדמה אשר אררה יהוה. אולי בו תבוא ההצלה, מה גם שהרֶשע פשה בעולם, ויבואו בני האלוהים אל בנות האדם וילדו להם … ירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ, וכל יצר מחשבות ליבו רק רע כל היום. זרע החטא שנזרע בטבעה של האנושות, שהתבטא בשחצנותו הרצחנית והמופגנת של למך ובכך שבני האלוהים להם נשים מכול אשר בחרו בלי לחשוב על ה' ועל רצונו, הגיעה לשיא. כל מה שעשה האדם, כל הישגיו, הערים שבנה, יכולתו בחקלאות, בחרושת ובאמנות, היו רק רע כל היום. האדם הפנה את יכולותיו לאפיקים רעים ובמקום לשרת את אלוהים היה עסוק בניסיון נואש וחסר תוחלת לספק את החלל שנוצר בלבו.
רק רע, שכן גם טוב שלא נעשה מאהבת ה' ובציות לדברו נעשה ממניעים לא נכונים. על-אף שהמעשים כשלעצמם טובים, ערכם המוסרי אבד מהעדר המניע הרוחני. החקלאות המשיכה להניב והחורשת לקדם את האדם. הערים נהיו במשך הזמן חזקות ויפות יותר. אבל כל זה נעדר את העיקר: את השאיפה לכבד את ה'. משום-כך הי כל מעשיו המרשימים של בני-האדם כלי שבאמצעותו התמידו בניסיון העיקש להגיע לעצמאות, להשתחרר משלטון אלוהים. החקלאות חתרה להשתחרר מתלות בעונות השנה ובאיתני הטבע כפי שמנהל אותם ה'. החרושת יצרה כלי משחית. הערים הפכו למקומות בהן מאבד האדם את אישיותו ואובד בבדידות נוראה, מנותק מקהילייה תומכת, מהטבע ומאלוהים, אוהבו הנאמן ובוראו הקדוש.
כל יצר מחשבות לבו פירושו כל מה שאדם יוצר במחשבתו, כל מה שהוא הוגה, מתכנן או רואה בעיני רוחו. רק רע היא הטוב ביותר, שנגוע גם הוא בחטא. כל היום, שכן אדם שאינו עובד את ה' במעשיו ובלבו סוגד למעשה לעצמו, וזו פסגת הרוע.
בגלל מרי זה, ועל-אף שנותרה באנושות של אז תקווה שיסודה בהבטחת אלוהים, ויאמר יהוה, "לא ידון רוחי באדם לעולם בשגם הוא בשר. והיו ימיו מאה ועשרים שנה". טוב-לבו של אלוהים נועד להביא אותנו לחזור בנו מרוע לבנו ומעשינו ולפנות אל ה'. מגיע הרגע שה' יקצוב את ימי החסד, ולאחר-מכן לא תיוותר אלא ציפייה לחורבן כגמול על מעשינו ועל נטיות לבנו. ויאמר יהוה, "אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמיים, כי ניחמתי כי עשיתים".
מילים מאיימות. נוראות. מה נורא הוא זעם אלוהים. אין ספק: זהו זעם מוצדק לחלוטין. דווקא משום-כך הוא מעורר חלחלה. אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמיים! בהיות האדם ראש הבריאה ומלכה, חטאו מביא חורבן גם על בעלי-החיים למיניהם, על-אף שאלו לא חטאו ואינם מסוגלים לחטוא.
נוראות לא פחות המילים המתארות את האופן שה' התייחס לחטאי האדם: ירא יהוה כי רבה רעת האדם בארץ … ויינחם יהוה כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל ליבו, ויאמר יהוה, "אמחה את האדם אשר בראתי מעל פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמיים, …ניחמתי כי עשיתים".
כמובן, התיאור הוא כולו האנשה, ייחוס תכונות אנושיות למי שאינו נתון לתכונות שכאלה. אין דרך אחרת לתאר את תגובות ה' מאשר במונחים של תכונות אנושיות, שכן אין לנו מלים לתאר את המציאות האלוהית כפי שהיא. ה' נשגב מכל מה שאנחנו מסוגלים לדעת. גם המלים וירא, ויאמר הם האנשה, שכן אלוהים איננו רואה כפי שאנחנו רואים ואיננו אומר כפי שאנחנו אומרים. אין לנו כלים אחרים לתאר את אלוהים. מכאן גם הגיונם של התארים "מלך," "ריבון," "אב," והמלים "אוהב," "חושב" ו"רוצה" בהתייחס לאלוהים. הוא נשגב מכל תיאור, נעלה מכל הבנה. איננו משתמשים במושגים אנושיים כדי להגיד כל מה שצריך להגיד על אלוהים אלא נאלצים להשתמש במושגים כאלו כדי להגיד את המעט שניתן להגיד, שהוא המרב שאנחנו מסוגלים לו. אלוהים בחסדו ובטוב-לבו משפיל את עצמו למעננו ו"מדבר" אלינו בכתבי-הקודש על אודות עצמו במונחים אנושיים. נודה לו ונעריץ אותו על טובו.
המלים ויתעצב אל לבו, ניחמתי אינם אלא האנשה. איש אינו מייחס לה' לב כליבו של אדם, ונטעה אם נייחס לו עצב, חרטה ושינוי דעה כפי שאנחנו מתעצבים, מתחרטים ומשנים את דעתנו. עם זאת, נטעה גם אם נתעלם מהמילים האלה. תיאור תגובת ה' נוכח חטאי האדם הוא הדבר הכי קרוב לעצב ולחרטה שניתן לתאר, וכמדומני שהוא נורא לא פחות מתיאור העונש שהחליט ה' להביא על האדם עקב חטאים אלו.
צער בלבו של האלוהים המאושר באושר נצחי, טהור ואמתי, שאינו תלוי בדבר! חרטה בלבו של מי שכל מעשיו טובים וראויים להיעשות! מה נוראים הם המעשים שהביאו לכך. מה נורא לחשוב שחטאינו מסוגלים להעציב את בוראנו הנשגב והנעלה. זהו משקל חטאינו, זו חומרת משמעותם, וזו מידת הערך שהעניק ה' לאדם ולמעשיו! הבה נשתחווה לו בהדרת קודש ונקבל על עצמנו באהבה את עוּלו. הבה נקפיד שלא לחטוא לבל יתעצב אלוהים נוכח מעשינו ויתחרט על שברא אותנו.
שיתוף
In 1976 Baruch became Founder-Pastor of Grace and Truth Christian Congregation, a Reformed and Baptist church in Rishon LeZion, now numbering some 300 congregants with a work among the deaf, extensive evangelistic work and a recognized Diaconal work in Israeli society. He pastored the church until his retirement, at the age of 65, in December 2008.