דברי הגות יומיים: בראשית ח' 1-22

ויזכור אלוהים את נוח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה, ויעבר אלוהים רוח על הארץ, וישוכו המים, וייסכרו מעיינות תהום וארובות השמיים וייכלא הגשם מן השמיים. וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב, ויחסרו המים מקצה חמישים ומאת יום. ותנח התיבה בחודש השביעי, בשבעה-עשר יום לחודש, על הרי אררט.

והמים, היו הלוך וחסור עד החודש העשירי. בעשירי באחד לחודש נראו ראשי ההרים. ויהי, מקץ ארבעים יום, ויפתח נוח את חלון התיבה אשר עשה, וישלח את העורב, וייצא יצוא ושוב עד יבושת המים מעל הארץ. וישלח את היונה מאתו לראות הקלו המים מעל פני האדמה, ולא מצאה היונה מנוח לכף רגלה, ותשב אליו, אל התיבה, כי-מים על פני כל הארץ. וישלח ידו וייקחה, ויבא אותה אליו אל התיבה.
ויחל עוד שבעת ימים אחרים, ויוסף שלח את היונה מן התיבה, ותבוא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה זית טרף בפיה, ויידע נוח כי קלו המים מעל הארץ. וייחל עוד שבעת ימים אחרים, וישלח, את היונה, ולא יספה שוב אליו עוד.
ויהי באחת ושש-מאות שנה, בראשון, באחד לחודש, חרבו המים מעל הארץ.  ויסר נוח את מכסה התיבה, וירא והנה חרבו פני האדמה. ובחודש, השני, בשבעה ועשרים יום לחודש, יבשה, הארץ.
וידבר אלוהים אל נוח לאמור, "צא מן התיבה, אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך. כל החיה אשר אתך מכל בשר, בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ היוצא אתך. ושרצו בארץ, ופרו ורבו על הארץ." וייצא נוח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו, כל החיה, כל הרמש וכל העוף, כול רומש על הארץ למשפחותיהם, יצאו מן התיבה. ויבן נוח מזבח ליהוה, וייקח מכול הבהמה הטהורה ומכול העוף הטהור, ויעל עולות במזבח. וירח יהוה את ריח הניחוח, ויאמר יהוה אל ליבו, "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עוד כל ימי הארץ, זרע וקציר, וקור וחום, וקיץ וחורף, ויום ולילה לא ישבותו."
שני רעיונות מרכזיים הם ברקע הנאמר בפרק זה, ושניהם קשורים זה לזה. הרעיון הראשון איננו מצוין במפורש אבל הוא מונח ביסוד האירועים המתוארים. למעשה, הוא מונח ביסוד כל האירועים המתוארים בכתבי-הקודש ומובלט במיוחד בספר בראשית. ההיסטוריה מתחילה באלוהים. היא פרי יוזמה שלו, פרי עשייה המיוחדת לו. היא מתחילה ב"ויאמר אלוהים" וממשיכה ביוזמה אלוהית שאופייה משתנה אבל מהותה נותר כשהיה: הכול ממנו, הכול אליו והכול ברצונו. כל הקיים וכל המתרחש נתון לשלטון אלוהים.  עצם קיום העולם, סדריו ותופעותיו הם מעשה שלו, גם אם גורמים משניים — רוח, ארובות השמים, מעיינות תהום רבה — ממלאים תפקיד. המציאות החומרית עוצבה על-ידי אלוהים. השמש והירח, כוכבי מרום, ההפרדה בין ים ליבשה, קיומם של הצמחייה ובעלי-החיים, האדם עצמו — כל אלו קיימים כי אלוהים רצה בהם וציווה להם קיום.
מי שהבדיל בין הים ליבשה הוא גם שביטל הפרדה זו כשהביא מבול, מים על הארץ, נבקעו כל מעיינות תהום רבה, וארובות השמיים נפתחו, ויהי הגשם על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה … ויהי המבול ארבעים יום על הארץ, וירבו המים וישאו את התיבה ותרם מעל הארץ. ויגברו המים וירבו מאוד על-הארץ  … והמים גברו מאוד-מאוד על הארץ, ויכוסו כל ההרים הגבוהים אשר תחת כל השמים, חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכוסו ההרים. מי שברא את בעלי-החיים, הוא גם שהשמיד את רובם, ושבחר לקיים מהם שניים-שניים ומהבהמות הטהורות שבעה-שבעה. מי שברא את האדם גם הביא לאבדנו, להוציא את נוח ובני משפחתו, כי נוח מצא חן בעיניו. הכול נעשה ביזמת אלוהים. הכול נתון לשליטתו.
כך גם, ויזכור אלוהים את נוח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה, ויעבר אלוהים רוח על הארץ, וישוכו המים, וייסכרו מעיינות תהום וארובות השמיים וייכלא הגשם מן השמיים. וישובו המים מעל הארץ הלוך ושוב, ויחסרו המים מקצה חמישים ומאת יום. מי שהביא את המבול עצר אותו. פי שפרץ את מעיינות התהום שב וסכר אותם. מי שביקע את ארובות השמים סגר אותם. היקום נתון לו, נכנע למצוותו, נענה לריבונותו. מי שאיננו מכיר בכך איננו מבין את גדולת אלוהים. מי שמבין זאת, מקבל על עצמו באהבה ובהערצה כנה את מרותו.
הרעיון השני נובע מהראשון. לא בלי סיבה נאמר על נוח, ויחל .. שבעת ימים אחרים, ויוסף שלח את היונה מן התיבה, ותבוא אליו היונה לעת ערב, והנה עלה זית טרף בפיה, ויידע נוח כי קלו המים מעל הארץ. וייחל עוד שבעת ימים אחרים, וישלח, את היונה, ולא יספה שוב אליו עוד. לייחל פירושו לקוות, להמתין בציפייה. לא בלי סיבה פותח הפרק בקביעה, ויזכור אלוהים את נוח ואת כל החיה ואת כל הבהמה אשר אתו בתיבה. תקוותו של נוח הייתה באלוהים, ריבון כל המתחרש, שהבטיח להציל את באי התיבה  מגורלם הנורא של כל שאר בני-האדם ובעלי-החיים, לחיות זרע על פני כל הארץ. נוח סמך על נאמנותו של אלוהים לקיים את שאמר ועל יכולתו לעשות כפי שהבטיח. אימת האירועים שחווה לא ערער את ביטחונו בחסדי אלוהים — ואין ספק שהמבול היה אירוע מזעזע.
עתה יחל הכול מחדש. אלוהים מעמיד את נוח בראש האנושות החדשה, הנושעת, ומחדש עמו את החסדי הברכה שהעניק לאדם: וידבר אלוהים אל נוח לאמור, "צא מן התיבה, אתה ואשתך ובניך ונשי בניך אתך. כל החיה אשר אתך מכל בשר, בעוף ובבהמה ובכל הרמש הרומש על הארץ היצא אתך. ושרצו בארץ, ופרו ורבו על הארץ". חובתו של נוח לציית משתמעת מעצם הציווי האלוהי. ההבטחה היא ברית, ברית של חסד המטילה חובות ברורים שאין לערער עליהם ואין מקום למשא ומתן באשר לתוכנם. אלוהים ציווה ונוח חייב לציית. מה שנעשה לבני-האדם ולעולם עקב חטאי האנושות מדבר בעד עצמו. אין לנוח ספק שעליו לציית לריבון העולמים הנשגב.
 וייצא נוח ובניו ואשתו ונשי בניו אתו, כל החיה, כל הרמש וכל העוף, כול רומש על הארץ למשפחותיהם, יצאו מן התיבה. ויבן נוח מזבח ליהוה, וייקח מכול הבהמה הטהורה ומכול העוף הטהור, ויעל עולות במזבח. הצעד הראשון שנוח נוקט הוא צעד של הכנעה, של הערצה ושל קבלת מרות. הוא מעלה לה' קרבנות, שהרי כל מה שישי לו, מאת ה' בא ולה' נועד.
הלקח ברור: גם אנחנו צריכים לבטוח בה', להכיר בשלטונו בכל מה שמתרחש ולהתמסר לרצונו.
לצד שני רעיונות אלה עומד רעיון שלישי, מעודד ומשמח: על-אף חטאת האנושות, על-אף חטאו של אדם ועל-אף חטאת בני-האדם מאז ועד לימי נוח, אלוהים לא הפקיר את בני-האדם. הוא הלביש את אדם וחווה. הוא אמנם גירש אותם מעל פניו אבל לא הביא לאובדנם אלא ששילח אותם כשהם מלווים בהבטחה. הוא לא הרג את קין אלא גירש אותו מנחלתו ובאותה עת ממש גם פרש עליו את חסותו. הוא לא היכה את למך על שחצנותו הרצחנית ולא הכחיד את האנושות כולה בימי נוח אלא שהקים מנוח אנושות חדשה. לא רק זאת אלא שנאמר, וירח יהוה את ריח הניחוח, ויאמר יהוה אל ליבו, "לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם כי יצר לב האדם רע מנעוריו, ולא אוסיף עוד להכות את כל חי כאשר עשיתי. עוד כל ימי הארץ, זרע וקציר, וקור וחום, וקיץ וחורף, ויום ולילה לא ישבותו". על-אף חטאת האדם, על-אף שיצר לב האדם רע מנעוריו, סדרי העולם יישמרו. העונש שבא על האנושות בימי נוח לא יבוא שוב. יש לאלוהים תכניות אחרות, וריבון כל המתרחש בלי ספק יגשים את מה שתכנן. אדם נבון יבטח בו, ויסור באהבה למרותו.
שיתוף
In 1976 Baruch became Founder-Pastor of Grace and Truth Christian Congregation, a Reformed and Baptist church in Rishon LeZion, now numbering some 300 congregants with a work among the deaf, extensive evangelistic work and a recognized Diaconal work in Israeli society. He pastored the church until his retirement, at the age of 65, in December 2008.